טו באב למי שמחונך על ידי המדיה

לפני זמן מה העברתי שיחה לקבוצה של בנות בגיל של "לפני חתונה" ובאופן טבעי הגענו לעסוק גם בנושא של בחירת בני זוג... אחת הבנות שאלה איך אפשר לדעת מתי מוצאים את בן הזוג המתאים... מה יכול להיות סימן להתאמה אמיתית. עניתי לה שאני חושב שהסימן הוא היכולת לשתוק ביחד. כלומר- בפגישה הראשונה, בדרך כלל, יש הרבה על מה לדבר, ישנן שאלות טכניות, ישנם דברים לברר... בפגישה השניה והשלישית המצב מסתבך- מצד אחד נגמרו קצת ה"שאלות הרשמיות" אולם מצד שני עדיין לא מכירים מספיק כדי לדבר על דברים ממש עמוקים ואז... נתקעים, ומחפשים מילים כדי למלא את השתיקות המביכות. כאשר השתיקה מפסיקה להיות מביכה, כאשר אפשר לשבת ביחד ולשתוק לכמה דקות- זה לדעתי סימן לקשר עמוק יותר. אהבה שקטה ועמוקה.
הבעיה הגדולה של דורנו היא שאנחנו מחונכים על ידי הוליווד, ובסרטים, כאשר ישנה אהבה, היא רועמת, מנוגנת, יש מוסיקת רקע, זיקוקים, צילומי נוף בשקיעה ועוד... וכך, פעמים רבות אנחנו מחפשים את הכינורות גם בחיים האמיתיים... מחפשים את הרעש, איך להרשים ואיך להיות כוכבים של ממש. וזו טעות. בעיקר בגיל צעיר אנו מפנים את עיקר העוצמות למקומות הלא נכונים (כמו "עשיית רושם") ולאו דווקא לעניין עצמו.
חשוב לומר שיש, מצד האמת, הבדל גדול בין אהבה לבין התאהבות, והיום, בעולם המערבי, ההבדל הזה היטשטש עד כדי כך ששני המושגים משמשים כאחד ואנחנו כמעט ולא מסוגלים להבחין ביניהם.
ה"התאהבות" היא סוג של משחק, היא עוסקת ברושם, ברעש ובצלצולים. הזוג חייב ללכת ברחוב מחובק, מאוהב עד מעל האזניים ומראה לכולם- אתם רואים כמה אנחנו אוהבים? זה קשור גם לחוסר צניעות במובן העמוק שלה, כלומר- הצורך להחצין את הכל, להראות לכולם ובעיקר לשכנע את עצמנו כמה אנחנו אוהבים. אהבה, לעומת זאת, נבנית על ידי נתינה ארוכת טווח ועל ידי עבודה עצמית וזוגית לא קלה, וכמעט (מלבד איזה זיק ראשוני) אין לה קשר להתאהבות הראשונית. מטרת האהבה והמשיכה החזקה בין המינים (על פי עומק היהדות, כמובן) היא לבנות משפחה... והרי אי אפשר באמת לבנות משפחה על סמך "התאהבות". בסרטים הרי לעולם לא יצלמו את היום שאחרי החתונה, היום שבו צריך ללכת לבנק ולקחת משכנתא, את המריבות הקטנות על איפה לשים את מפתחות של הרכב. והחיים הרי בנויים בעיקר מהדברים הללו- אותן יעדים קטנים של חיים שלווים שצריך להשיג ביחד.
החלוקה הזו, כמובן, איננה המצאה שלי - כמעט כל מטפל זוגי או מישהו שמבין בנפש האדם יכול לציין את ההבדל בין רגש "התאהבות" לבין אהבה אמיתית, עמוקה ושקטה, שקשורה לנתינה. למעשה, רבים אוהבים לציין שיש לא מעט סתירה בין השניים, כאשר בהתאהבות ההוליוודית שאנו מכירים יש יותר אהבה עצמית מאשר תחושה עזה כלפי הזולת. אולם לרובנו הגדול קשה מאוד להשתחרר מהחינוך המערבי מודרני ולחנך את עצמנו לאהבה שקטה, פנימית ולא מוחצנת, וזו עבודה גדולה שעלינו לעשות. אנו מוצאים את עצמנו שקועים בקצף "שמשפריץ" העולם המודרני סביב הנושא... מביטים באנשים המחייכים בכלי התקשורת שומעים את הכינורות בסרטים ההוליוודיים ומפסיקים לחשוב על מצבם האמיתי של ה"כוכבים" הללו שמוכיחים שוב ושוב שהם אינם מסוגלים לאהוב. וכך גם אנחנו... לומדים לא לאהוב. אנחנו מתאהבים, ככל הנראה, שוב ושוב, אולם הרעש הגדול שסביבנו ו"האושר הגדול" שנוטף מכל תמונה יפהפיה בעיתון מונעים מאיתנו לאהוב באמת.
יש לי חבר שנוהג לומר שהקב"ה ברא עשירים בעולם רק כדי שכולנו נלמד דבר אחד - שכסף לא מביא אושר, ועל פי דרך זו ניתן לומר שייתכן והקב"ה ברא את העולם כך שבתחילה נתאהב (מלשון "התאהבות") ורק אחר כך נאהב כדי שנבין בסופו של דבר מהי אהבה אמיתית, שכשנגיע לכך באמת נראה את הטעם האמיתי של אהבה... כדי שלא נטעה בגיל מבוגר ובחיי הנישואין בין אהבה להתאהבות, הרי שאנו מקבלים את היכולת לחוות התאהבות בגיל צעיר, מעין הכוונה על דרך השלילה לקראת הדבר האמיתי.
בוודאי אצל צעירים שנפשם נוטה אחרי הרעש הגדול... אולם, כפי שאמרנו, ניתן וצריך להפיק גם מטעות זו לימוד חשוב ובריא לנפשנו - על אהבה, כוחה העצום, הנתינה שבה, וגם... הזמן שבו היא צריכה לבוא.
האהבה היא ככל הנראה הכח החשוב ביותר בעולם, וכמו כל דבר טוב היא מצריכה מאמץ, עבודה והיא ככל הנראה רחוקה מכל מה שרואים בטלוויזיה או שומעים בשירים, מאוד. מדובר על תהליך שנבנה בנפש ושלפעמים צריך ללמוד אותו, לעבוד עליו, לשפר אותו. זה אולי נשמע מוזר מאוד לומר את זה, אבל זה לא בא מאליו. זה מדהים, לא? כשחושבים על הנושא בהקשר של כל הסלבריטאים שמתאהבים, מתחתנים, מתגרשים, או של הזמרים שצורחים את אהבתם מעל כל בימה אפשרית, או אפילו של זוגות שמצלמים כל שניה מהתהליך ושולחים לכל החברים... ופתאום באים ואומרים לך שזה תהליך, שזה ארוך, שזה לא עניין של "קליק" וגמרנו. אבל האמת היא שכל הדברים הטובים בעולם הם כאלו, עניין של עבודה והתקדמות.
במובן מסויים טו באב הוא הדגשה של העניין הזה, כי הרי טו באב הוא לא "חג האהבה" במובן האמריקאי של העניין, מן שכפול של "וולנטיין די" (שפירושו המילולי- חג ה"מלווה", חג הליווים), אלא טו באב הוא חג החתונות, חג של מהלך רציני, עמוק ונפשי- של התחלת בניית האהבה. אז שיהיה בהצלחה ועבודה נעימה, גם על האהבה.